תגובות מקוראות וקוראים
|
תגובות ברצף - בגלילה מטה:
|
יעקב בכר (התפרסם בעיתון "הקיבוץ" – רשת "ידיעות" - בינואר 2015, כחלק מראיון של המחבר עם נחמן גלבוע).
קראתי את הספר
גילוי נאות - אני חבר של שולי דיכטר אך אף פעם לא נתתי לו הנחות בוויכוחים פוליטיים. עם זאת, במיוחד כמי שמילא תפקידים בכירים בתאגידים כלכליים וחברתיים בתנועה, הספר הזה הביא אותי לחשוב שנית לעומק על יסודות חיינו.
ביד אמן, עם הרבה אהבה לקיבוץ ולארץ הזאת, שולי מעלה כאן את סוגיית הדו קיום אל השולחן ללא כחל וסרק. הספר הזה מתמרן בין סיפורי המקום, ובמרכזם קיבוץ מענית, לבין התמודדות עם הסוגיה במישור הרעיוני-תיאורטי. הוא מטיל אלומת אור חזקה אל אחת הפינות החשוכות ביותר בחיינו ודרך הצעת פתרונות מעשיים, אמנם קשים לביצוע, גם מצליח להפיח תקווה. בכתיבתו החדה ובביקורת עצמית נוקבת, דיכטר "לא לוקח שבויים". הוא הולך בדרך לא סלולה, ואף סולל בעצמו את הדרך עבורנו. הוא מציע באומץ גם לנו את הכורח להיפרד משורה של אמיתות שכולנו גדלנו עליהן, כדי לבסס את יחסינו עם הערבים בארץ.
נקודת המוצא של הכותב, הקיבוץ, הוא המבריקה ביותר כי למרות התדמית השמאלנית שלנו, דווקא התנועה הקיבוצית – היתה ועודנה חוד החנית של השליטה על משאבי הקרקע, תוך שכנות צמודה עם הישובים הערביים. לשיטתו, התנועה הקיבוצית היא זו שחידדה את האי-שוויון והיא גם זו שצריכה להיות החלוצה לשינוי מצב זה.
ספר פורץ דרך זה יכול גם להיות המסד למסמך מכונן למדיניות חדשה, או לכל הפחות תחילתו של המסע הארוך לייסוד מחדש של היחסים בין יהודים וערבים על פיסת הארץ הזאת. אני חושב שכל מי שהמדינה חשובה לו, מי שהקיבוץ חשוב לו ומי שהעם היהודי חשוב לו - צריכים לקרוא את הספר ולהפנים היטב את הכתוב בו.
יעקב בכר
----------------------------
פרופ' ניצה בן דב (ספרות עברית, אונ' חיפה)
שולי יקר,
כבר אינני זוכרת אם כתבתי לך אחרי שסיימתי לקרוא את ספרך המרתק .... נדמה לי שכשהייתי בסוף השער הראשון – אדמה (פרק נפלא ומפחיד) – כתבתי לך משהו על הצד הספרותי של הספר: שהוא כתוב ביד אמן ועולם הדימויים והמטאפורות שלך שובה לב. עכשיו כשחיפשתי מייל זה לא מצאתיו – אז אולי כתבתי והמייל נמחק ולא הגיע אליך.
מכל מקום סיימתי את הקריאה כבר לפני שבוע או יותר ורק עכשיו אני לצערי מגיבה. הייתי צריכה לעשות זאת מיד, כי היו לי המון דברים לומר וניטל עוקצם.
באשר לשאלה ששאלתי בהשקה ב“צוותא” ["מהי המוטיבציה לכתיבת ספר זה – השארת מורשת כתובה של מעשיך, או הנעת שינוי לעתיד?"], אז זו נענתה מעצמה. הספר כתוב מתוך להט אידיאולוגי ואתה מגייס לשם שכנוע קוראיך ושומעיך את סיפורי הילדות הנהדרים שלך, את הכישרון הרטורי שלך וסוכר לכל המלעיזים והמקטרגים האפשריים את פיותיהם בכך שאתה מקדים אותם ומביא את טיעוניהם שנאמרו לפניהם על ידי אחרים או שנאמרו בכוח, ואתה עונה עליהם. לא נותר למתווכח אלא לקבל בהכנעה את דבריך.
אני חושבת שספרך הוא ספר חובה. זוהי אוטוביוגרפיה תודעתית של אדם שהתחנך כמו כולנו על ברכי הנרטיב של הציונות הקלאסית ובכוחות עצמו שינה את השקפת עולמו ואת תפיסת המציאות שלנו.
למדתי מהספר הרבה וגם אני השתניתי בעקבות קריאתו.
תודה מעומק הלב,
שלך, ניצה
אפריל 2015
----------------------------------------
גליה שגיא (עין השופט, ביה"ס הדו לשוני יד ביד "גשר על הוואדי".
סיימתי לקרוא בספרך החשוב והמרגש. מצייר מסע של התבגרות, התפכחות. נע על הציר שבין האישי והאינטימי ללאומי חברתי פוליטי. אנושי, מחבר. בין יהודים וערבים. בין יהודים ויהודים. מקרב. מחייב. הזדהיתי כקיבוצניקית, ישראלית, ציונית, יהודיה ושותפה - מחוברת לשירים ולמקורות.
אהבתי בכתיבה את ההתבוננות הביקורתית שלך בעצמך. את היכולת לראות טעויות ולטוות גם מהן את התובנה שלך.
יש דברים שחסרו לי. שאלות שנשארתי איתן ומחשבות. אשמח מאד לשוחח. ואשמח שנחשוב יחד על אירוע סביב הספר ותובנותיו. אם תראה את זה כאפשרות, אשמח לארגן ולהפיק אותו.
פברואר 2015
---------------------------------
סיימתי לקרוא בספרך החשוב והמרגש. מצייר מסע של התבגרות, התפכחות. נע על הציר שבין האישי והאינטימי ללאומי חברתי פוליטי. אנושי, מחבר. בין יהודים וערבים. בין יהודים ויהודים. מקרב. מחייב. הזדהיתי כקיבוצניקית, ישראלית, ציונית, יהודיה ושותפה - מחוברת לשירים ולמקורות.
אהבתי בכתיבה את ההתבוננות הביקורתית שלך בעצמך. את היכולת לראות טעויות ולטוות גם מהן את התובנה שלך.
יש דברים שחסרו לי. שאלות שנשארתי איתן ומחשבות. אשמח מאד לשוחח. ואשמח שנחשוב יחד על אירוע סביב הספר ותובנותיו. אם תראה את זה כאפשרות, אשמח לארגן ולהפיק אותו.
פברואר 2015
---------------------------------
אריס קליין-גילר (הר חלוץ, בי"ס דו לשוני יד ביד "גליל")
שולי שלום,
לקחתי לידי את הספר שלך בבוקר שבת ונשאבתי לתוכו. קראתי ברצף וסיימתי תוך מספר שעות. אני חושבת שהאופן בו כתוב הספר, תיאור התהליך האישי שעברת, מתוך רצף החוויות האישית שלך, הוא שגרם לי להתחבר לסיפור וליהנות ממנו כל-כך.
למרות שלא עברתי דרך ארוכה ומלאה בעשייה כמוך הרגשתי בחלקים מסוימים שהדרך שאתה מתאר היא הדרך שעשיתי ואני עדיין עושה בברור האישי שלי עם עצמי ביחס לזהות שלי וליחסיי לשותפים ובעיקר לשותפות הפלסטיניות שלי. אני מרגישה שעדיין לא ירדתי עד לעומקו של התהום: עד כמה אני מוכנה להניח את הערכים, ואולי נכון יותר לומר, את האתוס עליו גדלתי לטובתו של אתוס אחר? עד כמה אני מוכנה לשותפות עם חברותי הערביות על חשבון שותפות עם חלקים מהקולקטיב היהודי? בעיקר הזדהיתי עם הקושי לוותר על השירים הנפלאים הטבועים עמוק כל-כך בזהות שלי.
השאלות של סולידריות, שוויון ושותפות בחברה רב לאומית ורב תרבותית מעסיקות אותי גם בעקבות הלימודים שלי (לימודי דמוקרטיה בין תחומיים באוניברסיטה הפתוחה. לימודים בלתי נגמרים...) אני, דווקא, רואה בסולידריות, בשותפות ובשוויון יחסים שמזינים אחד את השני. ללא שותפות אמיתית לאורך זמן אני חושבת שהסולידריות עלולה להתפוגג (אלא אם כן מזינים אותה כל הזמן באיום קיומי ופחד ושנאה כלפי ה'אחר') ושותפות אמיתית דורשת יחסי שוויון או לפחות מדיניות הפועלת לצמצום הפערים בחברה. הסוגייה של שותפות וסולידריות בחברה מגוונת, לאומית, תרבותית ודתית מעניינת אותי מאד ואני חושבת כיצד לקשור אותה לנושא החינוך ועל כך לכתוב את התזה שלי.
הייתה לי שבת מהנה ומעוררת מחשבה. תודה!
שיהיה שבוע טוב
איריס
פברואר 2015
----------------------------
עפרה ישועה-ליית (תל אביב)
שולי היקר,
היה אירוע מרגש להשקת הספר שלך בצוותא, תודה על ההקדשה החמה.
מיהרתי לקרוא את הספר. הוא שוטף ומעניין וניכר כי נכתב בדם לבך. גם למדתי ממנו לא מעט. כפי שניחשתי, הפרק האחרון של הספר פורס ראית עולם שאליה קשה לי להתחבר – לא בגלל האידיאלים הראויים שמאחוריה, אלא בגלל המציאות של הקולקטיב היהודי ששנינו רואים אותו בצורה כל כך שונה.
נושא האזרחות השיוויונית מרכזי מאוד בחלקים מן הספר שנקראים כמו מניפסט למען זכויות אדם ונגד משטר הפריבילגיות הקיים בישראל. לכן מעניין אותי לדעת מה עמדתך כלפי המהלך שניסתה להוביל עמותת "אני ישראלי" במאבק משפטי רב שנים שמטרתו המוצהרת לבטל את האבחנה הישראלית הייחודית בין לאום לאזרחות, ואת כפיית הלאום על פי דת ומוצא אתני. כפי שאולי סיפרתי בעבר אני חברה בוועד של העמותה ואחת העותרים (העתירה נדחתה כאשר בית המשפט העליון קבע באוקטובר 2013 שאין דבר כזה, לאום ישראלי). ברשותך אני מצרפת את המסמך (העתיק למדי) שכתב עוזי אורנן כבסיס לעצומה ולעתירה של "אני ישראלי". אגב רוב חברי העמותה, בניגוד אלי, רואים עצמם עדיין כציונים.
אשמח מאוד להתייחסותך!
בכל מקרה, מאחלת הרבה הצלחה והרבה קוראים לספר הזה, ולא רק בעברית (אהבתי מאוד את המכתב לדוד באמריקה...)
שלך בברכה והוקרה, עפרה
אפריל 2015
---------------------------------
שולי היקר,
היה אירוע מרגש להשקת הספר שלך בצוותא, תודה על ההקדשה החמה.
מיהרתי לקרוא את הספר. הוא שוטף ומעניין וניכר כי נכתב בדם לבך. גם למדתי ממנו לא מעט. כפי שניחשתי, הפרק האחרון של הספר פורס ראית עולם שאליה קשה לי להתחבר – לא בגלל האידיאלים הראויים שמאחוריה, אלא בגלל המציאות של הקולקטיב היהודי ששנינו רואים אותו בצורה כל כך שונה.
נושא האזרחות השיוויונית מרכזי מאוד בחלקים מן הספר שנקראים כמו מניפסט למען זכויות אדם ונגד משטר הפריבילגיות הקיים בישראל. לכן מעניין אותי לדעת מה עמדתך כלפי המהלך שניסתה להוביל עמותת "אני ישראלי" במאבק משפטי רב שנים שמטרתו המוצהרת לבטל את האבחנה הישראלית הייחודית בין לאום לאזרחות, ואת כפיית הלאום על פי דת ומוצא אתני. כפי שאולי סיפרתי בעבר אני חברה בוועד של העמותה ואחת העותרים (העתירה נדחתה כאשר בית המשפט העליון קבע באוקטובר 2013 שאין דבר כזה, לאום ישראלי). ברשותך אני מצרפת את המסמך (העתיק למדי) שכתב עוזי אורנן כבסיס לעצומה ולעתירה של "אני ישראלי". אגב רוב חברי העמותה, בניגוד אלי, רואים עצמם עדיין כציונים.
אשמח מאוד להתייחסותך!
בכל מקרה, מאחלת הרבה הצלחה והרבה קוראים לספר הזה, ולא רק בעברית (אהבתי מאוד את המכתב לדוד באמריקה...)
שלך בברכה והוקרה, עפרה
אפריל 2015
---------------------------------
ד"ר מרגו סטרומזה (קציר)
"קראתי את הספר שלך בהתרגשות משני טעמים עיקריים: הטעם האחד הוא היכולת שלך להסביר את התובנות שלך דרך החוויה האישית, יכולת שהופכת את הדברים לא רק למאוד מובנים, אלא גם למאוד מרגשים (כלומר השילוב בין השכל לרגש שהוא שילוב נדיר בדרך כלל בטקסטים כאלה). הטעם השני הוא שבכל פעם שניסחת תובנה 'כיצד יש לנהוג'' הבנתי שאתה מתמלל עבורי במדויק את התחושות שלי ונותן לי לגיטימציה לחשוב כך. והכי ריגשה אותי הלגיטימציה להמשיך לאהוב את השירים הישנים..."
מארס 2015
-------------
דני גל (תל אביב)
קראתי את הספר בטיסה בגמיעה (ואני לא קורא בד"כ מהר).
התרגשתי מהצלילות והדיוק.
נהניתי לקרוא על התהליך שעברת, ההתפכחויות, הלמידה בדרך.
הסכמתי עם יותר מידי דברים (מדאיג אותי כשזה קורה כי אולי אני לא די ביקורתי).
ובכל זאת נשארתי עם שאלות לגבי ה'ציונות האזרחית'.
במיוחד לגבי עד כמה אנחנו מוכנים "לסכן" את הרוב היהודי במדינה על ידי הסדרים דמוקרטיים?
אני רואה בך מישהו שאני יכול ללמוד ממנו הרבה.
אשמח להמשיך את הדיאלוג.
מארס 2015.
----------------------------------
דני גל (תל אביב)
קראתי את הספר בטיסה בגמיעה (ואני לא קורא בד"כ מהר).
התרגשתי מהצלילות והדיוק.
נהניתי לקרוא על התהליך שעברת, ההתפכחויות, הלמידה בדרך.
הסכמתי עם יותר מידי דברים (מדאיג אותי כשזה קורה כי אולי אני לא די ביקורתי).
ובכל זאת נשארתי עם שאלות לגבי ה'ציונות האזרחית'.
במיוחד לגבי עד כמה אנחנו מוכנים "לסכן" את הרוב היהודי במדינה על ידי הסדרים דמוקרטיים?
אני רואה בך מישהו שאני יכול ללמוד ממנו הרבה.
אשמח להמשיך את הדיאלוג.
מארס 2015.
----------------------------------
