• ראשי
  • על אודות המחבר
    • כתבים משלי >
      • מאמרים בעיתונות
      • פרקים בספרים ובפרסומים
      • כתבים שונים
  • פרקי הספר
  • מפגשים עם הספר
  • בתקשורת
    • כתבות ומאמרים
    • ברדיו
    • בטלויזיה
  • תגובות לספר
  • צרו קשר
 מבעד לכוונות הטובות

תגובות מקוראות וקוראים

 
"של מי האינטרס הזה? עטרה אופק לא האמינה שתצלח עד הסוף ספר בנושא הסכסוך הפוליטי ופתרונות לשינוי (ועוד בחום הזה). אבל כשמדובר בשולי דיכטר, זה עובר חלק כמו שירה".

"בין האישי והלאומי" - ביקורת על הספר -
רשומה בבלוג של יוסי ברנע באתר - NEWS1

תגובות ברצף - בגלילה מטה:
יעקב בכר - מענית
פרופ' ניצה בן דב (ספרות עברית, אונ' חיפה)
גליה שגיא (עין השופט, בי"ס דו לשוני יד ביד "גשר על הוואדי")
איריס גילר-קליין (הר חלוץ, בי"ס דו לשוני יד ביד "גליל")
עפרה ישועה-ליית (תל אביב)
ד"ר מרגו סטרומזה (קציר)
דני גל (תל אביב)
יוסי כותן (רמת גן) + תגובתי לו
---------------------------------


יעקב בכר (התפרסם בעיתון "הקיבוץ" – רשת "ידיעות" - בינואר 2015, כחלק מראיון של המחבר עם נחמן גלבוע).

קראתי את הספר
גילוי נאות - אני חבר של שולי דיכטר אך אף פעם לא נתתי לו הנחות בוויכוחים פוליטיים. עם זאת, במיוחד כמי שמילא תפקידים בכירים בתאגידים כלכליים וחברתיים בתנועה, הספר הזה הביא אותי לחשוב שנית לעומק על יסודות חיינו.

ביד אמן, עם הרבה אהבה לקיבוץ ולארץ הזאת, שולי מעלה כאן את סוגיית הדו קיום אל השולחן ללא כחל וסרק. הספר הזה מתמרן בין סיפורי המקום, ובמרכזם קיבוץ מענית, לבין התמודדות עם הסוגיה במישור הרעיוני-תיאורטי. הוא מטיל אלומת אור חזקה אל אחת הפינות החשוכות ביותר בחיינו ודרך הצעת פתרונות מעשיים, אמנם קשים לביצוע, גם מצליח להפיח תקווה. בכתיבתו החדה ובביקורת עצמית נוקבת, דיכטר "לא לוקח שבויים". הוא הולך בדרך לא סלולה, ואף סולל בעצמו את הדרך עבורנו. הוא מציע באומץ גם לנו את הכורח להיפרד משורה של אמיתות שכולנו גדלנו עליהן, כדי לבסס את יחסינו עם הערבים בארץ.

נקודת המוצא של הכותב, הקיבוץ, הוא המבריקה ביותר כי למרות התדמית השמאלנית שלנו, דווקא התנועה הקיבוצית  – היתה ועודנה חוד החנית של השליטה על משאבי הקרקע, תוך שכנות צמודה עם הישובים הערביים. לשיטתו, התנועה הקיבוצית היא זו שחידדה את האי-שוויון והיא גם זו שצריכה להיות החלוצה לשינוי מצב זה.

ספר פורץ דרך זה יכול גם להיות המסד למסמך מכונן למדיניות חדשה, או לכל הפחות תחילתו של המסע הארוך לייסוד מחדש של היחסים בין יהודים וערבים על פיסת הארץ הזאת. אני חושב שכל מי שהמדינה חשובה לו, מי שהקיבוץ חשוב לו ומי שהעם היהודי חשוב לו - צריכים לקרוא את הספר ולהפנים היטב את הכתוב בו.
יעקב בכר

----------------------------

פרופ' ניצה בן דב (ספרות עברית, אונ' חיפה)

שולי יקר,

כבר אינני זוכרת אם כתבתי לך אחרי שסיימתי לקרוא את ספרך המרתק .... נדמה לי שכשהייתי בסוף השער הראשון – אדמה (פרק נפלא ומפחיד) – כתבתי לך משהו על הצד הספרותי של הספר: שהוא כתוב ביד אמן ועולם הדימויים והמטאפורות שלך שובה לב. עכשיו כשחיפשתי מייל זה לא מצאתיו – אז אולי כתבתי והמייל נמחק ולא הגיע אליך.

מכל מקום סיימתי את הקריאה כבר לפני שבוע או יותר ורק עכשיו אני לצערי מגיבה. הייתי צריכה לעשות זאת מיד, כי היו לי המון דברים לומר וניטל עוקצם.

באשר לשאלה ששאלתי בהשקה ב“צוותא” ["מהי המוטיבציה לכתיבת ספר זה – השארת מורשת כתובה של מעשיך, או הנעת שינוי לעתיד?"], אז זו נענתה מעצמה. הספר כתוב מתוך להט אידיאולוגי ואתה מגייס לשם שכנוע קוראיך ושומעיך את סיפורי הילדות הנהדרים שלך, את הכישרון הרטורי שלך וסוכר לכל המלעיזים והמקטרגים האפשריים את פיותיהם בכך שאתה מקדים אותם ומביא את טיעוניהם שנאמרו לפניהם על ידי אחרים או שנאמרו בכוח, ואתה עונה עליהם. לא נותר למתווכח אלא לקבל בהכנעה את דבריך.

אני חושבת שספרך הוא ספר חובה. זוהי אוטוביוגרפיה תודעתית של אדם שהתחנך כמו כולנו על ברכי הנרטיב של הציונות הקלאסית ובכוחות עצמו שינה את השקפת עולמו ואת תפיסת המציאות שלנו.

למדתי מהספר הרבה וגם אני השתניתי בעקבות קריאתו.

תודה מעומק הלב,

שלך, ניצה  

אפריל 2015
----------------------------------------

גליה שגיא (עין השופט, ביה"ס הדו לשוני יד ביד "גשר על הוואדי".


סיימתי לקרוא בספרך החשוב והמרגש. מצייר מסע של התבגרות, התפכחות. נע על הציר שבין האישי והאינטימי ללאומי חברתי פוליטי. אנושי, מחבר. בין יהודים וערבים. בין יהודים ויהודים. מקרב. מחייב. הזדהיתי כקיבוצניקית, ישראלית, ציונית, יהודיה ושותפה -  מחוברת לשירים ולמקורות. 
אהבתי בכתיבה את ההתבוננות הביקורתית שלך בעצמך. את היכולת לראות טעויות ולטוות גם מהן את התובנה שלך.
יש דברים שחסרו לי. שאלות שנשארתי איתן ומחשבות. אשמח מאד לשוחח. ואשמח שנחשוב יחד על אירוע סביב הספר ותובנותיו. אם תראה את זה כאפשרות, אשמח לארגן ולהפיק אותו.

פברואר 2015
---------------------------------

אריס קליין-גילר (הר חלוץ, בי"ס דו לשוני יד ביד "גליל")

שולי שלום,
לקחתי לידי את הספר שלך בבוקר שבת ונשאבתי לתוכו. קראתי ברצף וסיימתי תוך מספר שעות. אני חושבת שהאופן בו כתוב הספר, תיאור התהליך האישי שעברת, מתוך רצף החוויות האישית שלך, הוא שגרם לי להתחבר לסיפור וליהנות ממנו כל-כך. 

למרות שלא עברתי דרך ארוכה ומלאה בעשייה כמוך הרגשתי בחלקים מסוימים שהדרך שאתה מתאר היא הדרך שעשיתי ואני עדיין עושה בברור האישי שלי עם עצמי ביחס לזהות שלי וליחסיי לשותפים ובעיקר לשותפות הפלסטיניות שלי. אני מרגישה שעדיין לא ירדתי עד לעומקו של התהום: עד כמה אני מוכנה להניח את הערכים, ואולי נכון יותר לומר, את האתוס עליו גדלתי לטובתו של אתוס אחר? עד כמה אני מוכנה לשותפות עם חברותי הערביות על חשבון שותפות עם חלקים מהקולקטיב היהודי? בעיקר הזדהיתי עם הקושי לוותר על השירים הנפלאים הטבועים עמוק כל-כך בזהות שלי.

השאלות של סולידריות, שוויון ושותפות בחברה רב לאומית ורב תרבותית מעסיקות אותי גם בעקבות הלימודים שלי (לימודי דמוקרטיה בין תחומיים באוניברסיטה הפתוחה. לימודים בלתי נגמרים...) אני, דווקא, רואה בסולידריות, בשותפות ובשוויון יחסים שמזינים אחד את השני. ללא שותפות אמיתית לאורך זמן אני חושבת שהסולידריות עלולה להתפוגג (אלא אם כן מזינים אותה כל הזמן באיום קיומי ופחד ושנאה כלפי ה'אחר') ושותפות אמיתית דורשת יחסי שוויון או לפחות מדיניות הפועלת לצמצום הפערים בחברה. הסוגייה של שותפות וסולידריות בחברה מגוונת, לאומית, תרבותית ודתית מעניינת אותי מאד ואני חושבת כיצד לקשור אותה לנושא החינוך ועל כך לכתוב את התזה שלי.

הייתה לי שבת מהנה ומעוררת מחשבה. תודה!
שיהיה שבוע טוב
איריס

פברואר 2015

----------------------------

עפרה ישועה-ליית (תל אביב)


שולי היקר,

היה אירוע מרגש להשקת הספר שלך בצוותא, תודה על ההקדשה החמה.

מיהרתי לקרוא את הספר. הוא שוטף ומעניין וניכר כי נכתב בדם לבך. גם למדתי ממנו לא מעט. כפי שניחשתי, הפרק האחרון של הספר פורס ראית עולם שאליה קשה לי להתחבר – לא בגלל האידיאלים הראויים שמאחוריה, אלא בגלל המציאות של הקולקטיב היהודי ששנינו רואים אותו בצורה כל כך שונה.

נושא האזרחות השיוויונית מרכזי מאוד בחלקים מן הספר שנקראים כמו מניפסט למען זכויות אדם ונגד משטר הפריבילגיות הקיים בישראל. לכן מעניין אותי לדעת מה עמדתך כלפי המהלך שניסתה להוביל עמותת "אני ישראלי" במאבק משפטי רב שנים שמטרתו המוצהרת לבטל את האבחנה הישראלית הייחודית בין לאום לאזרחות, ואת כפיית הלאום על פי דת ומוצא אתני. כפי שאולי סיפרתי  בעבר אני חברה בוועד של העמותה ואחת העותרים (העתירה נדחתה כאשר בית המשפט העליון קבע באוקטובר 2013 שאין דבר כזה, לאום ישראלי). ברשותך אני מצרפת את המסמך (העתיק למדי) שכתב עוזי אורנן כבסיס לעצומה ולעתירה של "אני ישראלי". אגב רוב חברי העמותה, בניגוד אלי, רואים עצמם עדיין כציונים.

אשמח מאוד להתייחסותך!
בכל מקרה, מאחלת הרבה הצלחה והרבה קוראים לספר הזה, ולא רק בעברית (אהבתי מאוד את המכתב לדוד באמריקה...)

שלך בברכה והוקרה, עפרה

אפריל 2015

---------------------------------

ד"ר מרגו סטרומזה (קציר)

"קראתי את הספר שלך בהתרגשות משני טעמים עיקריים: הטעם האחד הוא היכולת שלך להסביר את התובנות שלך דרך החוויה האישית, יכולת שהופכת את הדברים לא רק למאוד מובנים, אלא גם למאוד מרגשים (כלומר השילוב בין השכל לרגש שהוא שילוב נדיר בדרך כלל בטקסטים כאלה). הטעם השני הוא שבכל פעם שניסחת תובנה 'כיצד יש לנהוג'' הבנתי שאתה מתמלל עבורי במדויק את התחושות שלי ונותן לי לגיטימציה לחשוב כך. והכי ריגשה אותי הלגיטימציה להמשיך לאהוב את השירים הישנים..."

מארס 2015

-------------
דני גל (תל אביב)

קראתי את הספר בטיסה בגמיעה (ואני לא קורא בד"כ מהר).

התרגשתי מהצלילות והדיוק.

נהניתי לקרוא על התהליך שעברת, ההתפכחויות, הלמידה בדרך.

הסכמתי עם יותר מידי דברים (מדאיג אותי כשזה קורה כי אולי אני לא די ביקורתי).

ובכל זאת נשארתי עם שאלות לגבי ה'ציונות האזרחית'.

במיוחד לגבי עד כמה אנחנו מוכנים "לסכן" את הרוב היהודי במדינה על ידי הסדרים דמוקרטיים?

אני רואה בך מישהו שאני יכול ללמוד ממנו הרבה.

אשמח להמשיך את הדיאלוג.

מארס 2015.

----------------------------------

יוסי כותן (רמת גן)


שלום שולי,

אתמול סיימתי לקרוא את ספרך  (הראשון ?),  מאד נהניתי,  נקרא באופן קולח,  מעורר מחשבה  אבל  בעיקר  ספר חשוב מעין כמותו  !

הספר חשוב בעיני לקורא הישראלי – יהודי,  ויש בו לא מעט מסרים ענייניים לאקטיביסט בתחום יחסי יהודים - ערבים מבחינת "עשה נכון ואל תעשה לא נכון" ביחסים הבין אישיים, בתוך קבוצה / ארגון ומול רשויות המדינה.

אך יש לו חשיבות לא פחותה  גם  לקורא הערבי פלסטיני (בין שהוא תושב ישראל או לא), מבחינת ההכרות העמוקה החודרת לנשמה כולל להתלבטויות האמיתיות והאינטימיות, של פעיל ישראלי - יהודי מהזן המאמין ורוצה בחיים אחרים במדינה, חיים של שותפות אמת בין שני העמים (ואינו מסתפק בדו-קיום בלבד).

אהבתי את הנושאים שבחרת להתמודד איתם,  את הקטעים האישיים מאד מהילדות ועד עתה,  ידעת לשזור אותם במקומות הנכונים, ולתת לקורא ליצור את הרציפות הלוגית והאקטואלית לתוכנם של התובנות והמסרים החברתיים, פוליטיים וחינוכיים שמעסיקים אותך.

יכולתי להזדהות עם הרבה מהמסקנות שלך ואפילו "לטייל" איתך בסביבות ביתך מענית,  הכה מוכר לי מתקופת היותי בקיבוץ מצר,  אפילו מפגשים ושיחות אשר קיימת עם אנשי אום קוטוף ובקה אל גרביה, הזכירו לי שיחות דומות בחלקן בהן אני השתתפתי  עם תושבי קפין, או להבדיל מייסר, בקה או ג'ת בשנות השבעים.

אגב, לא יודע אם סיפרתי לך בעבר, אבל אני הקמתי בשנת 1970 את קבוצת שי"ח – "שמאל ישראלי חדש" באזור חדרה (השתתפו במפגשים ובפעילויות דרך קבע חברים ממצר, ברקאי, ערה ערערה וכו' כמדומני שהיו גם ממענית, אך אינני זוכר שמות) והיא פעלה עד שנת 1972 השנה שעזבתי את מצר (קיבלנו סיוע רב מרן כהן בעת ההיא הוא עדיין גר בקבוץ גן שמואל ומיוסי אמיתי מקבוץ גבולות), והיינו סניף נוסף לאלו שפעלו בתל אביב, ירושלים, חיפה ובאר שבע.

אני מבקש להציג לך תיזה שונה לגישתך המעניינת והראשונית בעניין "הציונות האזרחית"

אני לא אסתיר את השקפתי לגבי הציונות, אני חושב שלתנועה הציונית היה תפקיד חשוב מאד עד הקמת המדינה בשנת 1948, ואולי מספר שנים לאחר מכן עד התבססותה בשטח.

אבל מהקמת המדינה, עיקר תפקידה של התנועה הסתיים.

אני מניח שהייתי גם פעיל בתנועה כזו, לו חייתי בשנים ההם,  של טרום הקמת המדינה, וזאת למרות עוולות שהתנועה הייתה שותפה להן חלקן היו אימננטיות מעצם אימוץ כלים קולוניאליים. 

אך, כאמור, מרגע שהוקמה מדינת ישראל, הרי שתפקידה העיקרי של התנועה הסתיים,  יש בית לאומי ליהודים הרוצים בכך.

ומעתה צריך לפעול להקמת חברה ישראלית חילונית ודמוקרטית ככל העמים הנאורים חברה שבה יהיו שותפים כל הקבוצות, דתות, עמים ומגזרים במדינה.  על הבסיס הזה קל יותר ונכון יותר להקים חברה אזרחית נורמאלית המשותפת לכלל חבריה בלי הבדל דת, גזע, לאום, מין וכו'. 

עמדה שמקובל לכנותה א-ציונות,  בשונה ומובדל  מאנטי ציונות השוללת מכל וכל את התנועה הציונית על פעילותה, ערכיה ויעדיה.

אתה מציע "לנסח מחדש את מטרות הציונות"  כדי להגיע בעצם לאותו המקום שאני מכוון אליו הוא קרוב אליו (אם תרצה: ההפך, אני מציע להגיע לאותו מקום שאתה בספרך מכוון אליו...)

מה נשיג מהקשר עם  האידיאולוגיה והפרקסיס הציוניים ?  מדוע חשוב לנסח מחדש, כשאנו גוררים את כל המטענים מהעבר ?

האם לא עדיף להתמודד עם ניסוח חדש של מטרות החברה הישראלית על כל רבדיה הנוכחיים, ולא בהתרפקות על העבר ?

הציונות והתנועה הציונית טבועים בכל כך הרבה מטענים שליליים כלפי הפלסטינים (ראה כדוגמא אקטואלית את יחסם המוכר של ערביי ישראל לתנועת החדשה אשר בחרה בשם "המחנה הציוני" לקראת בחירות 2015).

הרעיונות והפעולה של התנועה הציונית אינם מתאימים לחברה משותפת בתוך מדינה מעורבת במאה ה-21.

כל הערכים והדרכים שאתה מציע ל"ציונות האזרחית" יכולים להתכנס באמנה החדשה של החברה הישראלית החדשה והמשותפת, לצד ערכים נוספים החשובים לפלסטינים הישראלים (כמו הנכבה, השפה וכו' וכו')

אשמח לשמוע / לקרוא התייחסותך,

בברכה חברית

יוסי כותן

פברואר 2015

----------------------------------------

תשובתי ליוסי כותן:

יוסי יקירי,

אני מודה לך מאד מאד על התגובה ומבקש רשות לפרסם אותה (אחרי עריכה קלה) באתר האינטרנט שהכנתי לדיון שאחרי פרסום הספר.

השאלות שלך נהדרות, באות ממקום מכבד, אבל לא עושות לי הנחות. לכן הן מאפשרות לי לארגן את המחשבות שלי אחרי הפרסום, ולהגיב ולהסביר. לכאורה, לא היה צריך להסביר כלום כי הכל היה צריך להיות בספר, אבל לא מספיק שאני כתבתי את זה, אלא שישנם רגשות רבים וחזקים בקרב הקוראים ומתוך נאמנות לך, כקורא, אני מחויב בתגובה לשאלותיך.

1.      מה נשיג מהקשר עם האידיאולוגיה והפרקסיס הציוניים? מדוע חשוב לנסח מחדש, כשאנו גוררים את כל המטענים מהעבר?

אני מציע ליהודים לא להיפרד מהאידיאולוגיה הציונית, אלא מהפרקסיס הציוני ובמרכזו - ההגמוניה היהודית במדינת ישראל. אשר לאידיאולוגיה, לאמונה, יש לה תפקיד מרכזי בחייו של האדם, והיא מספקת לו גם תחושת השתייכות רעיונית. במאה השנים האחרונות הצורך הזה ממלא תפקיד מרכזי בחיי הציבור היהודי. גם אני רואה שהעולם הולך לכיוון אחר, ורואה את האזרחות הרב-גונית מחליפה את הלאומיות. אבל זה לא אומר שהלאומיות תיעלם מחיי הציבור במאה השנים הקרובות. אני רואה בצורך הזה בהשתייכות מרכיב מרכזי בחיי האדם, ואני רואה שבחיים שלנו כיהודים בישראל הצורך הזה קיבל מימדים של תרבות חיים ממש. זו הסיבה שאני חושב שלא צריך לנתק את הקשר עם האידיאולוגיה הציונית. מצד שני - אי אפשר לחיות עם הפרקסיס הציוני לדורותיו. לכן במקום להיפרד מהאידיאולוגיה, אני מציע לשנות אותה כדי שהפרקסיס יוכל להיות אנושי ואפשרי. אני חושב שזה נכון כי זה עונה על צרכים בסיסיים של האדם, ואני אחד מבניו של האדם הזה, כלומר אני לא מציע כאן "פיתרון להמונים" בלבד אלא רואה בעצמי חלק מהם.

המטענים שאנחנו גוררים מן העבר מפריעים, אבל אי אפשר באמת להשיל אותם. אין די בכך שאדם יאמר "אני לא ציוני, פני לעתיד" אולי זה מקל על התחושות שלו כפרט, אבל המטענים הללו מסרבים לרדת מן הכתפיים. נהפוך הוא - עבורי להיות ציוני הוא הנשיאה באחריות לעוולות ולריסוקו של העם הפלסטיני. השלת הציונות מהכותרת שעל מצחי לא מסירה את העול, אלא רק עוזרת להתעלם ממנו. רבים מחברי חשים כי עם הכרזתם העצמית כ"לא-ציונים" או כאנטי ציונים, ניערו חוצנם ממשא האשמה/אחריות הזה, ולא היא. הרי אף אחד מהחברים שלנו ש"התפכח" מהציונות, לא ויתר באותו הזמן על הפריבילגיות שניתנו לו כיהודי בארץ הזאת. אתה, למשל - הרי מרגע שהפכת א-ציוני, לא הפכת את רמת גן לעיר רב תרבותית/דו לאומית שערבים הם חברים במועצת העיר שלה, יורשים מגרשים מהוריהם, מציינים את הנכבה בבית הצנחן וכו'.  אז מה הועילה הא-ציוניות שלך? אבל אם הציונות שסביבך תהיה אחרת - כזו שמתוארת בפרק האחרון של הספר שלי, כי אז רמת גן תוכל להיראות קרובה בהרבה לחזון האזרחי שלך (ושלי).

אתה כותב שהציונות מילאה את תפקידה.. וכו'. גם אברום בורג אומר עכשיו שהציונות הייתה "פיגום להקמת המדינה ומרגע שהוקמה הפיגום איננו נחוץ". אני חושש שהאמירה הזאת שטחית מדי ומתעלמת מהרבדים העמוקים שמתחייבים מתפיסה היסטורית ודינאמית. בוא נביט שוב בפיגום הזה - האם עד להקמת המדינה נקטה התנועה הציונית גישה נכונה אל בניית הבית הלאומי, בכל מה שקשור לפלסטינים? אני חושב שלא. אני חושב שגם אז היא מעלה בתפקידה, כמעט מתחילתה, במיוחד מאז ניפנפה את "ברית-שלום" מההיסטוריה המתהווה. נקיטת עמדה היום, כאילו ניתן להבין את הציונות עד הקמת המדינה (גישת ה"פיגום") נותנת למעשה לגיטימציה לדרכה הבדלנית והנצלנית של הציונות מלפני הקמת המדינה, שבהכרח הובילה למלחמת העצמאות כפי שהתרחשה, הרי זה היה עדיין חלק מה"פיגום". לגיטימציה זו ל"פיגום" שלפני הכרזת העצמאות, שומטת את הקרקע מתחת לשלילת גישה זו דווקא החל מחודש מאי 1948.

2.      האם לא עדיף להתמודד עם ניסוח חדש של מטרות החברה הישראלית על כל רבדיה הנוכחיים, ולא בהתרפקות על העבר?

אל תישבה במילה הזאת שאני כותב - ציונות - כתיאור העבר. "ציונות אזרחית" היא תיאור של העתיד, שקוים כללים שלו מופיעים בספר. אין באף אחד מהתיאורים שלי את הציונות האזרחית משום נוסטלגיה או התרפקות, נהפוך הוא - היא רק מאתגרת, גם בהסתכלות על הציונות בפרספקטיבה היסטורית. אשר לעתיד - אני מציע לך לעשות ניסיון: קח את הפרק האחרון בספר, שמציע ציונות אזרחית, ותנסה ליישם בדמיונך את הציונות האזרחית ברמת גן. נסה לעשות זאת על כל הרבדים של רמת גן, כולל תקופת ה"פיגום", ותוכל להתחיל בחיפוש הערך רמת גן באתר הנכבה של זוכרות. אבל אל תישאר בנכבה אלא נסה לתאר את החיים שם עם צאצאי 5-6 הישובים הפלסטינים שהיו במקום בו רמת גן כיום. נסה לדמיין כאילו ה"פיגום" היה גם הוא עשוי מציונות אזרחית. הטענה שלי היא כי זו הציונות הנכונה, הציונות האזרחית, גם כיום, כשאי אפשר להשיב את גלגל ההיסטוריה אחורה. היא מביאה אותך לחיים משותפים ושוויוניים, עם כל המטענים של העבר, מבלי למחוק את ההשתייכות הקולקטיבית שלך.

זאת ועוד: לדידי, הפרידה מהציונות כליל, וה"הסתכלות קדימה" - היא למעשה מפעל של השכחה, ובעקבותיה הסרת אחריות. גם אם היא גואלת אותך, כפרט, מיסורי האשמה, אין בכך כל פיתרון פוליטי. הציונות שלי היא האמונה כי לעם היהודי זכות לחיות כקולקטיב בארץ ישראל. כל היתר - פירוש הוא. והפירוש שלי הוא אזרחי, חיים משותפים עם הפלסטינים - זהו המימוש, הפרקסיס, הציוני הנכון ביותר.

באמירת המילה "ציונות" אינני מחויב לפרקסיס של ציונות-המלקוח, שבעיני היא ציונות-הפיגום. מספיק שאני נושא את תוצאותיו האסוניות, ומספיק שאני צריך לכפר על העוולות שגרם הפרקסיס הזה. אבל הציונות עצמה - כלומר הזכות שלי לחיות כאן כקולקטיב - למה לוותר על זה? הרי זה צורך בסיסי אנושי.

מציע לחזור אל הטקסט מהספר, ולקרוא אותו שוב, ביחד. אולי תביא עוד כמה ציונים-לשעבר, ונעבור עליו יחד.

שלך, שולי

פברואר 2015

-------------------------

Proudly powered by Weebly